<h1>הפרדס לרש"י סימן א'</h1>
<h2>דף ג.</h2>
כשהציבור אומרים פסוק או משנה צריך לומר קדיש מיד אחריהם ולפיכך אומר קדיש אחר פסוקי דזימרא ואחר קדושה ואחר תפלה במנחה ואף לאחר משנה כגון במה מדליקין ואבות ואומר בסייומן אמר ר' אלעזר אמר ר' חנינא וכו' דהיינו בקריאת התורה הפסוקין כדי לקדש דאין מקדשין אלא בסיום הפסוק או דרשת הפסוק וכן בשבת לאחר שקראו בתורה אומר החזן קדיש אחר קריאת התורה לפי ששם הסיום וקריאת המפטיר לכבוד הוא. וקודם שיקרא המפטיר ולאחר שהפטירו בנביא שיאמרו תהילה חוזר ואומר קדיש לפני התיבה אבל בשבת במנחה ובשני ובחמישי שאין מפטירין בנביא אין החזן אומר קדיש מיד לאחר סיום קריאת התורה אלא ממהר לגלול התורה ובא לפני התיבה ואומר הקדיש וסייומא אריכתא בקריאת התורה עד הנה ומפני שקראו בתורה מקדשין ומה שמפסיק בנתיים לא חשיב הפסקה וכולה סייומא אריכתא היא וכן בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים ובמועדות שאין הפטרה אחר קריאת התורה אין אומר קדיש עד שיחזיר ס"ת למקומה ויש שהרחיקו לומר הקדיש לאלתר אחר קריאת התורה קודם נביאים אע"פ שאין עושין בשבת במנחה וישראל בגלות ואם אינם נביאים בני נביאים הם ואלו נוהגין המנהג הנאה וההגון ואין לשנות מן המנהג.
<h2>דף ד:</h2>
לאחר י"ח מזמורים אמר דוד יהיו לרצון אמרי פי לכך תיקנוהו לומר אותו לאחר י"ח ברכות ולא לפניהם שהרי משמעו על מה שרוצה לומר ועל מה שכבר אמר. ולאומרו בה בין בתחילה ובין בסוף לא אפשר הואיל ודוד לא אמרו כי אם בסוף כל י"ח מזמורים.
<h2>דף ל:</h2>
מאן דמצלי בעי למיקם באימתא דתנן אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש מניין אמר ר' אלעזר דאמר קרא והיא מרת נפש ותתפלל על ה' ובכה תבכה.
<h2>דף לד:</h2>
תניא המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין את לבו בכולן יכוין את לבו באחת מהן ואמרינן באהיא אמר רב ספרא משום חד דבי ר' באבות. גדולים הם מעשי אבותינו ז"ל שהוגדלו בזאת שיש בה גדולות ונוראות אלהינו, בא והבן במאמריה גם בפירושיה ובתיקוניה ושימה לפניך בעת תפילתך ואז אתה בכוונה עליה כל התיבות שבאות אע"פ שנראין מעניינין הרבה כולן על יסוד הוקבעו וענין אחד לכולן, אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב כדי להזכיר שמותן של אבות דאמר מר, מניין שאומר אבות שנאמר הבו לה' בני אלים האל הגדול על שם שכתב באברהם ואעשך לגוי גדול כלומר גוי של האל הגדול וכיון שאמר האל הגדול סיים מטביעו של הקדוש ברוך הוא על אברהם הגבור והנורא מוסיפין עוד שאמר משה האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים היאך התהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר והרבה גבורות עשה להן ויוכח עליהם מלכים וישמע אברהם כי נשבה אחיו הודיע גבורותיו על אברהם וכיוצא בהם הרבה והנה עד היום הזה הניח לפניהם שה פזורה בין אריות אומה יחידה בין ע' אומות ובגדולתו ונוראותיו ומעשיו מגין עליהם באמתו וסוחרה וצנה ובכן חזרה עטרה ליושנה. וקבעו בה אל עליון לפי שנתברך אל עליון על ידו של אברהם גם הוא נתברך לאל עליון שנאמר וברוך אברם לאל עליון וברוך אל עליון לכך קבעו בה אל עליון. גומל חסדים שהוא נצטוה על המילה וישראל כרתו ברית עם הקב"ה במתן תורה לשמור מצותיו על כן אורחות ה' שהן של חסד ואמת ילכו בם אלו שהם נוצרי בריתו והרבה חסדיו גידל אלהינו לאבותינו ולנו. בא וראה ראשית תורה ואמצעיתה וסופה מליאה חסדים בראשיתה חסד דאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא שביקרו על המילה ביקש לעמוד אמר לו שב וכן הדין שתהא אני יושב ואתה עומד אמר לפניו אל תתמ' שכך אני עתיד לעשות גם לבניך כשיהו לומדים או דנים הם יהו יושבים ואני עומד על גבם שנאמר אלהים נצב בעדת אל וגו' ומיד עמד אברהם וקילסו שנאמר ותתן לי מגן ישעך שעזרת לי מן המלכים וימינך תסעדני שאחזת במילה ואני הייתי קוצץ ומל שנאמר וכרות עמו הברית וענותך תרבני שאני יושב ואתה עומד הוי שגמל לך חסדים לכך קבעו בה לומר גומל חסדים טובים. וקונה (את) הכל על שאמר אברם הרימותי ידי אל ה' קונה שמים וארץ. זוכר חסדי אבות על שם שזכרם לבניהם אחריהם כדאמר ה' יראה יהי רצון שבזמן שיהו בניו של יצחק באין לידי עבירה תהא נזכר להם השבועה ואותה העקידה ותימלא עליהם רחמים ואומר פעלך בקרב שנים וגו' ברוגז רחם תזכור. רחם בגימטריא הוא אברהם. ועל כן התפלל משה באחרונה זכור לאברהם בשעת המעשה כי ג' תפלות אמר משה באותה שעה ובאחרונה שהזכי' זכות האבות מיד כתיב וינחם ה'. כאדם שלוקח עצה מאוהבו איך להזיקו לשונאו שהיה אוהבו מתחילה ועכשיו פשע ואוהבו מייעצו עצה טובה שלא להזיק לו ויחשוב כי ידברו בני אדם רע עליו שיאמרו כל טובות שפעל עמנו לא היו כלום אלא למצוא לו כלום עלילה ולהורגו ועוד מייעצו ואומר לו ואם תאמר איני חושש לכל זאת לפי שהפשע הוא גדול אם לא תרצה לימנע מלהזיקו משום דברי שונאך אחרים זכור מעשי ידיך הוא ונתגדלת על ידיו בעשותך כוחות גדולות ונוראות לעיני כל בשבילו ואם תזיקנו ביטלת מעשי ידיך ולמה טרחת ומעתה לא יספרו הרואים גבורתך ואם לא תרצה לעשות על זאת זכור מה שאמרת לאביו בשעת פטירתו שהיה אוהבך ביותר ובשעת פטירתו הפקיד בידך בניו ובאת עמו בשבועה וידך נתת לו שלא תזיק לבניו לעולם אפי' אם יפשעו לך וגם נדרת לו בדבור מקויים להמליכו ולהטיב לו ואם עתה תזיק לו איה שבועתך שעשית לו את מי תמליך ואת מי תטיב ואהבתך איפה היא ומאחר שנשבעת לא תוכל לחזור בך ומיד כשומעו הזכרות השבועה והאמונה מיד מתנחם ומתחרט על אשר דבר וחשב להזיקו. כך עשה הקב"ה לישראל נשבע לאבותיהם שלא להזיק בניהם ולהנחילם ארץ זבת חלב ודבש. וכשעשו העגל אמר הקב"ה למשה דרך עצה הניחה לי ויחר אפי בהם ומשה השיבו עצה נכונה ואמר לו תחלה למה יחרה אפך בעמך אשר על ידו הראיתה כוחך הגדול להוציאו ממצרים הלא כל מה שעשית לא עשית כי אם בשביל שיבינו וידעו כל באי העולם כי אתה גדול וחזק שנאמר ולמען תספר באזני בנך וגו' וכתיב ולמען ספר שמי בכל הארץ וכתיב והגדת לבנך וגו' ואם יחרה אפך לכלותם מי יספר שמך וכח גבורותיך ונוראותיך. ובזה לא השיבו הקב"ה דבר. אז דיבר משה ואמר עוד לפניו למה יאמרו מצרים כלומר [אם] לא תרצה לחזור בך על מה שחיליתי לפניך ראה שאם תכלם המצרים השונאים ידברו דברי גנאי ודיבה ואומר ברעה הוציאם וגו' אם רצונך שוב מחרון אפך וגו'. ועדיין לא השיבו הקב"ה על זאת. אז חוזר משה על העניין והזכיר מעשה ברית אבות ואמר אם לא תרצה לזכור ולחשב כל מה שאמרתי זכור לאברהם ליצחק ולישראל האבות אשר כרת בריתך עמהם מרוב אהבה ואתה בעצמך נשבעת להם שלא תכלה את בניהם אלא להרבותם ככוכבי השמים שלא לטורדם כי אם להנחילם את הארץ הזאת ונחלו לעולם ועתה אם תכלם ולא תשוב מחרון אפך למי תטיב ולמי תנחיל את הארץ ואיה דבריך ארבה את זרעכם ככוכבי השמים ומאחר שנשבעת לא תוכל לחזור בך. ואז כשהזכיר לו השבועה וריבוי הזרע השיב לו ואמר לו סלחתי כדברך והיינו דכתב וינחם ה' וגו'. ולכך אנו אומרים בתפילה זוכר חסדי אבות. ועוד קבעו בה ומביא גואל לבני בניהם כלומר שאם יחטאו ישראל ויניחם בגלות לסוף הוא זוכר אהבת אבות ותפילתם ומביא גואל וגומר וכתיב וזכרתי את בריתי יעקב וגו' והארץ אזכור. אזכרנה שלא להניחה ביד ערלים טמאים כי אם ביד הכשירים לפי שהארץ עצמה אינה יכולה לסבול עליה איש טמא כמו שבע אומות ומצטערת כשאדם חוטא עליה ומקיאה היא את הטמאים וגפרית ומלח היא שריפה לעולם על רעת יושביה וזהו שכתוב ולא תקיא אתכם הארץ וכתיב כמעשה ארץ מצרים אבותינו מתפללין על הגאולה כי הא דאליהו הוה שכיח במתיבתא דר' ואוקמינהו לכולהו כחדא דלא לידחקו שעתא ואתי משיח בלא זימניה וכו'. דיוקין הללו וכיוצא בהן שים בליבך ונמצאת שלם בכוונה תמיד.
